אז מה עושים?
הנה עשר תובנות שיעזרו לכן להיות מעורבות במידה המתאימה לכן ולהימנע מהתערבות. 1. תני לילדים להיות הורים כמו שהם, ולבחור מה הגישה הנכונה עבור המשפחה שלהם. הם יבחרו מה הגישות הנכונות, איך הם צריכים לנהוג, גם כשגישתם נראית לנו שגויה – זוהי גישתם. תני להם את השליטה והאפשרות לקיים את הבחירה שלהם בדרכם ללא ביקורת. 2. תני לילדים לעשות את הטעויות שלהם, ותהיי שם לתמוך בהם. אפשרי להם לבנות את העצמאות שלהם כמשפחה נפרדת ואת הביטחון העצמי שלהם כהורים, בדרך של התמודדות עם קשיים. 3. חלוקת אחריות ברורה – מה אחריותי כסבתא, ומה ממש ל א באחריותי. לעשות תיאום ציפיות – בשיחה להבהרת הדרך בה רואים את הדברים. הגדירי - קודם לעצמך ואחר כך להורים הצעירים – עד כמה את רוצה ויכולה להיות שותפה ולעזור, ובמה. (את רצון השותפות שלך, את גבולות יכולת הנתינה שלך ואת המוכנות שלך להשתתף). 4. תיאום ציפיות – מה שנחשב כמעורבות על ידי אדם אחד יכול להיחשב כהתערבות על ידי אדם אחר ולכן יש לדבר על הדברים ולהגיע להסכמה. לא חייבים להגיע למצב של חילוקי דעות או ויכוח כדי לשוחח על כך. עדיף לעשות זאת עוד לפני שזה קורה. גם אם לעתים הם לא מעוניינים לשתף אותך, נסי להבין זאת ולקבל את תגובתם, גם אם זה לא נעים. 5. נסי להבין ולקבל את העובדה שילדייך אינם מושלמים ולכן הם גם הורים לא מושלמים (כמו כולנו), וגם כאשר הכלה או החתן אינם בדיוק "כוס התה שלך" נסי להתגבר על חילוקי דעות – על ידי סבלנות וקבלה. 6. אל תשווי את הקשר שלך עם ילדייך השונים. כל ילד ודרך הגידול שלו. כל ילד והקשר שלו איתך. עשי מאמץ לקבל את דרכי הגידול של ילדייך ואת ההבדלים ביניהם – גם כשהם כבר בוגרים.. 7. תני, תוך ידיעה שהנתינה אינה מקנה לך זכות להעביר ביקורת. 8. אפשרי לעצמך להיות אדם שלם – טפחי תחומי עניין ועיסוקים שונים שאינם קשורים בילדים ובנכדים. 9. זכרי שאת לא אמא של הנכדים – את הסבתא וזהו מקומך. מקום מכובד ביותר! 10. קבלי את עצמך כסבתא שאת – אל תכעסי על עצמך ואל תלקי את עצמך עם רגשות אשמה על הדרך בה את בוחרת כסבתא. הביני וקבלי את העובדה שאת היא הסבתא שאת – וזו הדרך המתאימה לך. את סבתא מדהימה. וזכרי – כשאת תיהני כסבתא, נכדייך וילדייך ייהנו מהקשר איתך. מיכל עגני, מנחה סדנאות לסבתות. עובדת סוציאלית, מטפלת זוגית. אם ל-4 ילדים, בת לסבתא ל- 16 נכדים וכלה לסבתא ל-19 נכדים ושלוש נינות. |
עצות של סבתאאמא צעירה אחת אמרה לי פעם, שסוד הקסם של הוריה הוא שהם יודעים לתת ולאהוב בלי לחשוב שזה מקנה להם זכות להתערב ולהעביר ביקורת. תכונה זו עשתה אותם בעיניה הורים מושלמים.
ברגע שהפכת לסבתא, יחד עם הנכד או הנכדה החדשה נולדת גם ההתלבטות: עד כמה להתערב? האם להעיר לילדייך (או לבני זוגם) על הדרך בה היא מחזיקה את התינוק / מלבישה אותו / מתייחסת אליו / או כל נושא אחר? האם לשתוק למרות שנראה לי לא פעם שהיא עושה טעויות איומות? מה בעצם ההבדל בין מעורבות לבין התערבות, ואיפה עובר הגבול ביניהן? בואו ניקח דוגמה מהיחסים בין הורים לבין ילד צעיר, הלומד בבית ספר. האם אנחנו, ההורים, מכינים עבור הילד את שיעורי הבית (התערבות), או מבהירים לו שזו אחריות שלו, תוך שאנחנו נמצאים שם כדי להושיט עזרה אם צריך (מעורבות)? האם אנחנו אומרים לו עם מי לשחק ועם מי לא (התערבות), או מאפשרים לו לבחור בעצמו ולקחת אחריות על בחירותיו (מעורבות)|? ומה קורה כאשר הבן או הבת כבר בגרו, והם הופכים להורים בעצמם? האם אנחנו מאפשרים לאם הטרייה להחליט בעצמה איך לנהוג בתינוק שלה? זה יכול להיות בשאלה כמו מתי וכמה להיניק (כמה שהתינוק רוצה? כל ארבע שעות? אולי בכלל בקבוק?) האם אני, כסבתא, עם המון רצון טוב, מתערבת בחייה של הבת או הכלה? האם אני עוזרת לה בכך שאני "מלמדת" אותה מהי הדרך ה"נכונה" לחתל, להיניק, להרדים את התינוק, או שאני מעורבת, כלומר נמצאת שם, לידה, מאפשרת לה לבחור את הבחירות שלה, ותומכת בה, גם אם נראה לי שאני הייתי נוהגת אחרת? התפקיד של הסבתא הוא לעודד ו"להחזיק את היד", ולא לעשות את הדברים במקום. חשוב לאפשר לבת או לכלה להיות אמא כמו שהיא. לעשות את הטעויות שלה. ולהיות שם לתמוך בה. לאפשר לה לבנות עצמאות בדרכה ולטפח את הביטחון העצמי שלה, על ידי התמודדות עם קשיים. לא לנטוש אותה לחלוטין, אלא להימצא ברקע ולהנחות כאשר היא מבקשת זאת. יחד עם הרצון להיות מעורבת, לפעמים הסבתא החדשה חוששת שהסבתאות הזו תאלץ אותה לוותר על חייה המלאים כאשה בוגרת ועצמאית. פעמים רבות היא נקרעת בין הרצון לחופש ולבין המחויבות לעזור לבתה או לכלתה בגידול התינוק. לא פעם, ההתלבטות הזו עצמה עלולה להוביל לקשיים בקשר ולתחושה לא נוחה, שהסבתא אינה מעורבת מספיק או שהיא מתערבת בדיוק איפה שלא מתאים. |