בתמונה דלת - שמסמלת את הדלת שהיא טרקה, שמסמלת את הדלת בין הלב שלה ללב שלי, את היכולת לפתוח בעדינות ולטרוק בסערה ועדיין להיות בתקשורת אוהבת.

סערת דלתות 
כשהילדה כועסת וטורקת דלתות. סיפור התמודדות מהחיים / מיכל עגני
​

השבוע שכחתי להזכיר לאחת מבנותי ללכת ליום הולדת של החברה שלה. גם היא שכחה. כשנזכרה, זה היה מאוחר מדי. היא כעסה. ממש כעסה. טרקה דלתות. בכתה. צעקה. "אני רואה שאת ממש כועסת", אמרתי לה. "כן, אני כועסת עלייך. הכל בגללך." ושוב דלתות נטרקו. והיא בחדר וחזרה בסלון וכועסת נורא. "אני רואה שזה ממש מתסכל אותך". אני אומרת לה והיא צועקת "את אמא גרועה. את האמא הכי גרועה בכל העולם". נשמתי עמוק. "אני שומעת כמה את כועסת ומתוסכלת". שוב הדלת נטרקה. היא בחדר ואני בסלון. מתלבטת אם ללכת אליה. מקשיבה לכעס שמוטח בי ונושכת שפתיים.

חצי שעה חלפה, שבתוכה היו הרבה בכי וצעקות. ואני מקשיבה, מכילה. ובעיקר נושמת ומזכירה לעצמי שהכל בסדר. התיישבתי ליד המחשב, והיא הגיעה בשקט. התיישבה לידי והניחה את הראש על הברכיים שלי. ליטפתי לה את הראש בשקט. "אני אוהבת אותך" אמרתי לה. וזהו. עברנו הלאה. 

אחרי כמה שעות מצאתי פתק על המחשב שלי "סליחה אמא, נורא כעסתי עלייך והוצאתי את זה נורא מוגזם". חיבקתי אותה ואמרתי שגם אני מצטערת, שהיא הפסידה ושהייתה מתוסכלת מזה. 
התפקיד הכי מאתגר שלי.